רש"י על קידושין פ׳ א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין פ׳ ע״א:ז׳ רש"י על קידושין פ׳ ע״א:ט׳ »

1 רש"ש על קידושין פתח ↗

רש"י ד"ה זו היא. שמוחזקין לטפח כו'. כצ"ל:

2 קידושין פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: זוֹ הִיא שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ תְּרוּמָה.

3 קידושין פתח ↗

8 זו היא ששורפין עליה את התרומה - חזקה ששורפין עליה את התרומה חזקת תינוקות שמחזיקין לטפח שורפין עליה תרומה דהאי מטמאין דקאמרי רבנן לשרוף קאמרי:

9 שורפים וסוקלין כו' - כדמפרש להו ואזיל:

10 אין זו חזקה ששורפין כו' - וכי אמרי רבנן לתלות קאמרי:

3 נודע ביהודה מהדורא תנינא פתח ↗

אבל צריכין אנו לראות אם נאסרה מתחלה באמירת הבעל וזה ודאי יפה כתב רום מעלתו שמה שאמר הבעל כמה פעמים שאין ספק אצלו, תוספת זה גרעון הוא שאם ראה ממש איזה ספק יהיה לו ולכן מראש צורים נראה באיזה ראיה אשה נאסרת על בעלה. והנה במס' מכות סוף פ"ק ובמס' ב"מ דף צ"א ע"א אמר שמואל במנאפים משיראו כדרך המנאפים ומזה יצא לנו שאין צריכין לראות כמכחול בשפופרת. ואמנם דעת בה"ג הביאו הרא"ש סוף פ"ב דיבמות והטור בסימן קע"ח דלהוציא אשה מבעלה בעינן שיראה כמכחול בשפופרת ודברי שמואל הם לדיני נפשות והרא"ש דחה דבריו שאם לד"נ דכתיב והצילו העדה די כדרך המנאפים ק"ו לאוסרה על בעלה* הג"ה מבן המחבר לפי סברת אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לדעת בה"ג לא אמר שמואל עד שיראו כדרך המנאפים אלא מכח ההתראה שהיה מקודם א"כ באשה חבירה שאינה צריכה התראה לר"י ב"י צריכין עדים שיראו כמכחול בשופפרת לדעת בה"ג, לפ"ז קשה מסוגיא דסנהדרין דף מ"א ע"א דפריך הגמרא אלא אשה חבירה דק"ל דמיקטלא לר"י ב"י היכי משכחת לה ע"ש. ולפי דעת בה"ג קשה הא בלא"ה נמי לא מצינו אשה חבירה לר"י ב"י דמיקטלא דהא אי אפשר לעדים שיראו כמכחול בשפופרת כמו שאמר ר"ט ור"ע במס' מכות דף ז' ע"א אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם ומפרש בגמ' שם דבבועל את הערוה היו שואלין את העדים ראיתם כמכחול בשפופרת ופריך הגמרא ורבנן היכי דייני ומתרץ כשמואל שיראו כדרך המנאפים, ואם לדעת בה"ג היכא דליכא התראה גם לרבנן צריכין העדים לראות כמכחול בשפופרת א"כ ליכא מציאות באשה חבירה דמיקטלא לר"י ב"י. אמנם בלא"ה קשה מהך סוגיא לדעת בה"ג דמחלק בין דיני נפשות ובין לאסור אשה על בעלה איך קאמר ר"ח דעדי נערה מאורסה שהוזמו יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו הא כיון דעדים לא אמרו שראו כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים איך יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו הא כיון שלא אמרו שראו כמכחול בשפופרת אינה נאסרת על בעלה בעדותן וע"כ לא באו אלא לחייבה מיתה וצ"ע, ועיין בתשובת רמ"א סי' י"ב וסי' ט"ו. ואני לעצמי אמרתי להסיר תמיהת הרא"ש מבה"ג והוא ע"פ מה דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' י"ט וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותם דבוקין זע"ז כדרך כל הבועלין ה"א נהרגין בראיה זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. הנה למדנו מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שנתן טעם למה סגי אם רואין כדרך המנאפים הואיל ואיכא חזקה שאם שוכבין זע"ז בקירוב בשר בודאי הערה ולכך נהרגין. והנה במס' קדושין דף פ' ע"א אמר ר"ח ב"א אמר ר"י מלקין וסוקלין ושורפין על החזקה ואין שורפין תרומה על החזקה וטעמא דר"י דהואיל ולענין דיני נפשות הולכין בתר חזקה דחזקה דאורייתא אבל לענין שריפת תרומה לא מהני החזקה הואיל ויש נגד החזקה חזקת טהרה של העיסה ע"ש ברש"י ד"ה אין שורפין הרי אף דסוקלין על החזקה אפ"ה אין שורפין תרומה על חזקה דמוקמינן חזקה כנגד חזקה ולא אוכלין ולא שורפין וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ז מהל' שאר אבות הטומאה ה' ג' ע"ש. ומעתה מסולק תמיהת הרא"ש ז"ל על בה"ג דלענין אם באנו לדון בה דיני נפשות הרי אם ראו העדים כדרך המנאפין ואע"פ שלא ראו כמכחול בשפופרת אפ"ה נהרגין דכיון דאיכא חזקה שחזקת צורה זו שהערה בה וסוקלין על חזקה, משא"כ לאסור אשה לבעלה ס"ל לבה"ג דלא מהני הך חזקה של צורה זו דיש נגד החזקה חזקת היתר אשה לבעלה ואמרינן שמא לא נגמר מחשבתם הרעה ולא הערה בה ועדיין לא נאסרה על בעלה דבמחשבתם אשר זממו לעשות אינה נאסרת על בעלה ונשאר החזקת היתר לבעלה כל זמן שאינו ידוע בודאי שנאסרה אבל להמית האשה ע"פ חזקה זו ליכא חזקה המסייע להאשה. ואין לומר דאית לה חזקת כשרות דכיון שהניחה לקרב אליה כדרך המנאפים כבר אבדה חזקת כשרות שלה דלאו כשרה היא, ועיין מה שכתב בזה אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל לקמן סי' כ' דאפי' ע"י היחוד שנתיחדה ברצון אזדה לה החזקת כשרות ע"ש: אך אחר העיון תמיהת הרא"ש על בה"ג קיימת דבשלמא מה דאמרינן דסוקלין על החזקה ואין שורפין תרומה על חזקה דשם אין ענין להך חזקה דסוקלין עליה עם הך חזקה שאין שורפין עליה תרומה והם חזקות חלוקות אשר אין ענין זה לזה אבל הכא בדין של בה"ג הם תרי מילי דסתרי אהדדי דאם אנו דנין בה דיני נפשות מחמת חזקת צורה זו ומחזיקינן לודאי שזינתה א"כ ממילא צריכין אנו לומר ג"כ שהיא אסורה לבעלה והרי יש לה חזקת היתר לבעלה, ואף שאין אנו באין לדון עליה אם היא אסורה לבעלה רק לדון בה עונש מיתה סוף סוף מסתעף מיניה מעצמו שאם נגמר דינה למיתה שג"כ היא אסורה לבעלה וזה הוא כוונת תמיהת הרא"ש על בה"ג דבהך דין שגומרין אותה למיתה מפני שראו אותן כדרך המנאפים ואמרינן שהערה בה בזה הפסק דין נאסרה על בעלה וסותרין החזקת היתר שהיתה לה לבעלה והם תלויין זה בזה ומזה מוכח דחזקת צורה זו שראו אותן כדרך המנאפים אלים יותר ודוחה לחזקת היתר אשה לבעלה:. ואני אומר ללמד זכות על בה"ג וד"נ שאני דבעי התראה ושיקבל עליו התראה וכיון שהתרו בו וקיבל התראה חזינן שרצונו לבעול ממש ואם ראו העדים תיכף שנדבקו כדרך המנאפים אמרינן בודאי עשו אשר זממו לעשות והרי זו כראיה ממש מכחול בשפופרת אבל לאסרה על בעלה שאין כאן התראה ואין כאן גלוי דעת שרוצים לעבור עבירה חמורה הזו אפשר שאין הדביקה ראיה על המעשה של הטומאה ולכן שפיר כתב בה"ג שצריך שיראו כמכחול בשפופרת והא דאמר שמואל במס' ב"מ במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת ולדברי בה"ג היה לו לחלק במנאפים גופייהו דלדונם במיתה כדרך המנאפי' ולאסרה לבעל' כמכחול בשפופרת, נראה דכוונת שמואל שם דבכלאים אם לא הכניס כמכחול בשפופרת אפילו העלה מין על שאינו מינו ועורר את הזכר לתאוותו ומתוך כך רבע הזכר את הנקבה שאינה בת מינו אפ"ה פטור המעלה ולא אמרינן שהעלאה זו מיחשב מרביע שהרי באמת נתעורר הזכר ע"י זה אעפ"כ המעלה פטור: ואמנם אף שלמדנו זכות על אביהן של ישראל בה"ג להצילו מקושיית הרא"ש אבל לדינא כיון שהרי"ף שם ביבמות והרא"ש שם ורבינו חננאל והטור בסי' קע"ח ורמ"א בסימן ך' כלם השוו יחד דגם לאסרה על בעלה די שיראו כדרך המנאפים הכי קיי"ל, אבל צריכין אנו לעיין מהו כדרך המנאפים, רש"י במכות שם פירש משינהגו עסקי ניאוף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש עכ"ל רש"י. ומדסיים ונוהגים בדרך תשמיש מכלל ששכיבה עליה בקירוב בשר לחוד לא סגי עד שיראו שנוהגים בדרך תשמיש. ולדעתי כוונת רש"י בזה שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כדרך המנאפים אבל אם ראו רק שוכב עליה בקירוב בשר ואפילו רגליו בין רגליה אכתי אין זה ראיה שכבר הכניס המכחול אלא רק ראיה שמכין עצמו לדבר זה ורצונו לעשות כן ואכתי אולי חישב לעשות ולא עשה מעשה ואולי נתחרט ונפלה אימת העבירה עליו, ורש"י בב"מ שקיצר וכתב משישכבו זע"ז כדרך מנאפים ג"כ כוונתו לזה במה שכתב כדרך המנאפים וגם מדסיים וא"צ לעדים לראות כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך, משמע דוקא להסתכל כל כך לא בעינן אבל לראות שארי עסקי תנועה הרגיל בשעת תשמיש שאין צריך הסתכלות כל כך ודאי בעינן. אכן בשיטה מקובצת שם כתב בשם הר"ר יהונתן משיראו כדרך המנאפים כלומר שיעמוד האיש על כריסה של אשה אע"פ שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו עכ"ל. ומדבריו משמע דלא כמו שכתבתי ואעפ"כ ממשמעות דברי רש"י אינני זז שכוונתו כמ"ש. ועוד אמינא שאפילו לה"ר יונתן היינו שראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרינן ודאי גמר תאותו שהרי לא היה לו מונע ועל דעת כן עלה בעלייתו של בועל אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ מבין רגליה לא שייך לומר אי אפשר שלא גמר תאותו שאף שבודאי רצה לגמור תאותו מ"מ נאנס ולא היה יכול לגמור:

« רש"י על קידושין פ׳ ע״א:ז׳ רש"י על קידושין פ׳ ע״א:ט׳ »